!פעם שנייה בארה״ב- משוגעים בניו יורק
והפעם השנייה שלי בניו יורק לא איחרה לבוא. וטסתי שוב ב 2015 בדיוק שנה אחרי הפעם הראשונה.
באחד הימים כשהלכתי לבד באחד הרחובות האהובים עליי, רחוב 14, שוחחתי עם אמא שלי בטלפון, היא כנראה שמעה בקול שלי כמה שאני מאושרת בעיר המטורפת הזו ופשוט אמרה לי: ״רותם, אם תרצי לעבור לארה״ב אני אבין אותך, אני לא בעד אבל אני אבין״.
מכיוון שאני כבר חגגתי 30 באותה שנה אז התשובה המאוד ישראלית שלי הייתה: ״אמא, אני כבר זקנה, זה כבר לא יקרה בשבילי, עם כמה שאני רוצה וחולמת על זה. אבל זה כבר מאוחר מידי בשבילי, אני בגיל שכולם מתחתנים ומביאים ילדים״.
היום, כשאני חושבת על זה, אני כועסת על עצמי! כועסת על האמונות המגבילות שהכנסתי לעצמי לראש כי ככה הסביבה שלי הכתיבה לי.
מי היה מאמין שאחרי 7 שנים משיחת הטלפון הזו, אני קיבלתי אומץ ועשיתי רילוקיישן לארה״ב.
ונחזור לסיבה לסבב הזה בניו יורק, בספטמבר 2015 אלדר הודיעה למשפחה שהוא מתחתן באוקטובר. אני עדיין הייתי עם הויזת תייר שניתנה לי לשנה אחת בלבד, (לסיפור הויזת תייר). הייתי בלחץ של זמנים להוציא ויזה חדשה בתוך פחות מחודש והתורים לראיון בשגרירות היו מלאים חודשים קדימה. מצאתי את עצמי מרעננת את העמוד של התורים לפחות 20 פעם ביום אם לא יותר. למזלי אחרי שבועיים של רענון התפנה תור וקפצתי על ההזדמנות. הדרכון, יחד עם הויזת תייר החדשה שלי הגיעו בדיוק 4 ימים לפני הטיסה לניו יורק. רק שהפעם זה היה מאורע, אלדר מתחתן! ולכן הגענו בהרכב משפחתי מצומצם: ההורים של אלדר, סבתא שלי, דודה שלי ומעיין, שתכננה שוב את סיבוב האוניברסיטאות שלה על התאריכים של החתונה.
בתמונה הראשית של הפוסט מימין לשמאל: אני, מעיין, אלדר, אבי – אבא של אלדר, מדלן- אמא של אלדר ודודה שלי, פלורנס – סבתא שלנו וסיגל – אמא של מעיין ודודה שלי.
יום החתונה הגיע וכולנו התרגשנו! אבל סבתא שלנו התרגשה במיוחד, הנכד הבכור שלה מתחתן! וכיאה לסבתא מרוקאית היא לא תוותר על חינה. אז לאחר טקס החתונה בעירייה נסענו לבר / מסעדה לחגוג עם כל החברים מניו יורק והמשפחה שהגיעה מישראל. סבתא שלי הביאה איתה את קערת החינה ומרחה על כפות הידיים של כל מבקש/ת. אירוע חינה בניו יורק, הזוי הא?!
להיות עם סבתא שלנו בניו יורק הייתה חוויה יוצאת דופן! יאמר לזכותה שהיא צלחה את כל המדרגות של הרכבת התחתית בעיר.
כשבוע לאחר החתונה ישבנו כולנו במסעדה באיזור הדאון טאון של מנהטן, סבתא שלנו קמה והודיעה שהיא הולכת לחנות ליד המסעדה. לא חשבנו שהיא רצינית ואחרי יותר משעה קלטנו שהיא באמת יצאה מהמסעדה.
מאותו רגע אפשר לומר שפחתנו חמ״ל, התפצלנו ל 3 קבוצות וחיפשנו את סבתא. בכל זאת, סבתא שלנו בת 75 בזמנו ולא דוברת אנגלית כלל. התהלכנו עם תמונה של סבתא בכל הרחובות שסבבו את המסעדה. במשך 3 שעות רצנו ממקום למקום ושאלנו עוברי אורח ואנשים בחנויות האם הם ראו את סבתא שלנו. כל זאת ללא הצלחה! חזרנו למסעדה מודאגים מאוד ושקלנו ליצור קשר עם המשטרה. ובדיוק באותו רגע סבתא שלנו הופיעה בכניסה למסעדה. אפשר לנשום לרווחה!
אני חלילה לא אומרת שאנחנו לא צריכות לדאוג למבוגרים מאיתנו אבל אנחנו בהחלט לא צריכות לזלזל בהם! מסתבר שסבתא שלנו יצאה מהמסעדה, ורשמה על פתק בארנק שלה את שם הרחוב ואת שם המסעדה שהיינו בה. משם היא יצאה למסע שופינג בחנויות דולר שהיו בסביבה. כשהיא לא ידעה איפה היא ואיך לחזור, היא פשוט שאלה אנשים, היא דוברת צרפתית שפת אם, ובניו יורק את תמיד תמצאי מישהו שדובר צרפתית, העיר הזו היא קיבוץ גלויות. וככה היא מצאה את דרכה חזרה אלינו!
לטייל עם סבתא שלי ברחבי ניו יורק זו חוויה מצחיקה במיוחד! לפני שהיא עלתה לישראל ממרוקו היא הייתה תופרת במקצועה, תפירה עילית. אז שינסנו מותניים ולקחנו אותה לשדרה החמישית בניו יורק, שדרת מותגי העל. נכנסנו איתה לחנויות של דולצ׳ה גבאנה, אימפריו ארמני ועוד. תגובתה של סבתא שלי לא איחרה לבוא, היא לא הפסיקה לבקר את התפירה הירודה ואת איכות הבדים ושאני לא אתחיל לדבר על חלונות הראווה. זה בהחלט היה משעשע! אבל החלק המצחיק ביותר היה במוזיאון המטרופוליטן, בויטרינות הוצגו עשרות תכשיטים, סבתא שלי הייתה בטוחה שניתן לרכוש את התכשיטים ולא הפסיקה לבקש מסיגל, דודה שלי, שתכתוב את מספר הפריט ושהיא תקנה את זה בקופה.
בשורה התחתונה, אין על סבתא שלי! אני ממליצה בחום לקחת את סבתא שלך לאמריקה!
ועד לפעם השלישית באמריקה נשתמע!
