אז מי אלו האמריקאים? תרבות ומנטליות
אז מה סיפרו לך על אמריקאים? כמה פעמים אמרו לך שהם שונים מאיתנו (הישראלים)? לפני שהגעתי לארה״ב הסטיגמות בישראל לא איחרו להגיע, הם אנשים קרים, הם לא אנשים שיעזרו לך אם תתקעי באמצע הדרך, הם תמימים ועוד תיאורים פוגעניים יותר. אז תני לי לספר לך על החוויות שלי מול אמריקאים ובארה״ב בכלל. מבטיחה לך שזה לא מה שחשבת 🙂
כפי שבטח קראת את הפוסט על הפעם הראשונה שלי בארה״ב, מאז הגעתי לעוד 4 טיולים נוספים ובפעם ה 6 כבר עשיתי רילוקיישן לארה״ב. אין ספק שהפעם הראשונה שלי בארה״ב הייתה שוק גדול, בעיקר מהבחינה של לסמוך על נותני שירותי. משהו שבישראל אנחנו מאוד חשדניות לגביו (ולצערי בצדק). בארה״ב זה לא עובד ככה, בעיירות (לא ערים גדולות) את יכולה לסגור את החנות שלך בין 14:00 ל 16:00 ולהשאיר חלק מהפריטים מחוץ לחנות ולצידם צנצנת לקבלת התשלום במזומן שיאסף בשעת הפתיחה. בארה״ב את יכולה לרכוש פריט בחנות, ואם לא בא לך להסתובב איתו כל היום, אז את מבקשת מהמוכר להשאיר את זה בחנות ולחזור מאוחר יותר כשאת בדרך הביתה. וכל זה ללא קבלה חתומה שכתוב עליה שאת לא לקחת את הפריט איתך במעמד התשלום ושתאספי אותו מאוחר יותר.
אז בפוסט הזה אני אחלוק איתך את החוויות הקטנות שלי עם אמריקאים בטיולים שלי, בהתקלות עם המשטרה, צורת דיבור והתנהלות אמריקאית יחסי עבודה וראיונות עבודה וגם שני סיפורים של אמריקאים קטנוניים במיוחד. אז שנתחיל?
החוויות שלי עם אמריקאים בטיולים
1. התמונה הראשית של הפוסט: אני ואמג׳י (הכלב) נסענו את כביש 66 בארה״ב ממדינת אלינוי למדינת קליפורניה. במדינת מיזורי נכנסתי לחנות קונספט של גיבורי על, ובעל החנות המליץ לי על עוד חנות במדינת קנזז, הגעתי לחנות השנייה בקנזז, חנות קונספט של כביש 66, ושם אני ובעל החנות שוחחנו במשך שעתיים. פרגון בארה״ב לעסקים מתחרים זה משהו שמחמם לי את הלב. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. ביום למחרת המשכתי למדינת אוקלהומה ושם עצרתי בליוויתן הכחול (נקודת ציון מפורסמת על כביש 66) אחרי כמה דקות הגיעו שני בעלי הבית של החנויות שהייתי אצלם ביום לפני, כולנו צחקנו ושמחנו להתראות. אז הייתי חייבת לבקש סלפי! מסתבר שהם חברים ממש טובים והם בדיוק היו בדרך לקליפורניה לחתונה והחליטו לעצור בליוויתן הכחול. בנוסף הם סיפרו לי בדיעבד שאחרי שאני הייתי אצלם בחנות אז הם דיברו אחד עם השני וסיפרו על הלקוחה מישראל שהייתה אצלם, ושאני הישראלית הכי נחמדה שהם פגשו (אני כותבת את זה בצניעות).
2. בארה״ב יש אינספור מוזיאונים. חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות. להזכירך אני טיילתי עם הכלב שלי ולמרות שהכניסה למוזיאונים עם כלבים אסורה, כשאני הגעתי המוזיאונים לא היו מלאים ונתנו לי להכנס עם הכלב ללא בעיה. היו מעט מאוד מוזיאונים שלא איפשרו לי להכנס עם הכלב, במנהטן למשל, אבל בקווינס כן איפשרו לי להכנס עם הכלב.
3. ישבתי לאכול באחד הדיינרים הנידחים שביקרתי בהם (ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בחיי! ייכתב בפוסט נפרד). המקום היה קטן והיו בו בערך 8 שולחנות. כך שבעלת הבית שמה לב שאני לא מקומית. אחרי ששילמתי את החשבון היא פנתה אלי ושאלה אותי מהיכן אני? אמרתי לה מישראל, היא הייתה בהלם וביקשה לצלם אותי כדי שהיא תשים את זה על לוח התמונות של אנשים מרחבי העולם שמגיעים לדיינר הקטן הזה. והינה לכן התמונה המחרידה. היא אכן תלתה את זה על הלוח וכתבה מתחת Israel.
4. באחד הלילות הגעתי לקמפגראונד בניו יורק אחרי שעות הפעילות, משמע לאחר 17:00, כך שלא היה מי שיקבל את פני. בדיוק שוחחתי עם טל (חברה מישראל) בטלפון ואמרתי לה שאני אשן כאן את הלילה ומחר בבוקר אגש למשרד לשלם. טל הייתה בהלם ולא הפסיקה להגיד לי שהאמריקאים פראיירים, איך הם לא מעסיקים שומר בלילה כדי שאף אחד לא יתפלח? זה לא נתפס לה. הסברתי לה שרוב האמריקאים הם אנשים ישרים (כמוני) ובבוקר הם יגשו לשלם במשרד. בנוסף, הם בגישה שאם מישהו כבר כן התפלח אז שיהנה, האבון עליו. יש להם מספיק פרנסה והם לא בעניין לרדוף אחריה.
5. אני ובני דודים שלי נסענו לברנינג מן (ייכתב בפוסט נפרד), באחד הימים לא שתיתי מספיק וכמעט התעלפתי באוהל. במתחם האוהל שלנו היה אמריקאי מבוגר שהגיע עם קראוון, במקרה הוא ראה שאני לבנה כולי. הוא ישר נכנס לקראוון שלו והוציא קולה קפואה ונתן לי לשתות. חזרתי לעצמי אחרי כמה דקות. הוא לחלוטין הציל אותי מהתעלפות, הוא אפילו לא ידע מה השם שלי.
6. בטיולים שלי אני משתמשת באפליקציה לשמירה על בתים בתמורה ללינה. באחד הבתים שהייתי בעל הבית שיגע אותי עם התאריכים שהוא צריך שאני אגיע (אני הייתי גמישה) ומפה לשם נתקעתי לילה ללא מקום לישון בו. אז הוא אמר לי שאני מוזמנת לבוא אליו בכל מקרה כי הוא זה שמשנה את דעתו כל הזמן. משם המשכתי לבית אחר ושוב היה לי רווח של לילה אחד בין לבין. גם בבית הבא בעלת הבית הסכימה שאני אגיע יום לפני.
7. כשאת גומעת את המרחקים בארה״ב הסיכוי שלא תהיה לך תקלה ברכב היא קלושה. על אחת כמה וכמה אם את כמוני ואוהבת רכבים ישנים. את שני הקוסט טו קוסט הראשונים שלי עשיתי עם הונדה C-RV בת 18 שנים. באחד הימים המנוע התחמם והייתי בשום מקום במדינת מיזורי. התקשרתי לחבר שהוא מכונאי רכב והוא אמר לי שאני חייבת להתקשר למכונאי רכב באיזור. אז עשיתי כמה טלפונים והגיע בחור מקסים ממש! פתח מכסה מנוע, עשה את שלו במשך 20 דקות ושיחרר אותי לדרכי. רציתי לשלם לו, הוא לא רצה לקבל תשלום ובקש שאשים לו תגובה טובה בגוגל במקום התשלום. כמובן שעשיתי זאת. בפעם אחרת האלטרנטור הלך לי באמצע נסיעה, בדיוק כשהגעתי לקמפגראונד ללילה. היה חשוך מאוד ולא הצלחתי להבין באיזה מיקום חניתי. בבוקר התברר לי שחניתי במיקום הכי יקר בקמפדראונד. כשבעלת המקום הגיעה אליי לקבל את התשלום על הלילה אז סיפרתי לה מה קרה. היא הביאה רכב גדול יותר שיגרור אותי למקום הזול יותר כדי שאוכל להעביר שם את הלילה עד שאתקן את הרכב וחייבה אותי על שני לילות במיקום המוזל ולא המיקום היקר שישנתי בו בלילה לפני. משם ניגשתי למוסך קרוב שעזר לי ממש, ותיקן לי את הרכב ללא עלות מופרזת.
נהיגה, משטרה ומה שבינהם
1. תרבות הנהיגה בארה״ב היא מהנוחות והנעימות שיצא לי לנהוג בהן. הכבישים רחבים, הנהגים אדיבים ונדיר שאת תשמעי צפירה מרכב אחר.
2. עמדתי במנהטן ברמזור אדום להולכי רגל, הגיע רכב שהיה לו ירוק, והנהג התעקש בחיוך שאני אחצה את הכביש והוא ימתין. זה היה כביש חד סיטרי כך שלא נשקפה לי סכנה של מכוניות מהצד הנגדי. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי ומאז זה קרה לי עוד אינספור פעמים בכל מיני מקומות בארה״ב. וכן, זה קרה לי גם עם נשים.
3. בארה״ב הולכים בצד ימין של המדרכה כדי לתת זכות קדימה לכאלו שהולכים מהר ממך ולאנשים שהולכים בכיוון ההפוך ממך. בעלייה לאוטובוס או לרכבת, נותנים זכות קדימה לאלו שיורדים מהאוטובוס והרכבת.
4. בארה״ב אם את רואה ניידת בצד הדרך את אמורה לפנות לנתיב השמאלי מהניידת ולפנות את הנתיב שהכי קרוב לניידת. הסיבה היא מטעמי בטיחות, במידה והשוטר צריך לצאת מהניידת אז שלא תשקף לו סכנה.
5. בפעם החמישית שלי בארה״ב, נסענו אני ונתנאל נסיעת לילה חזרה הביתה. הכביש היה ריק ונסענו מעל המהירות המותרת. משום מקום ראינו רכב מאחורני שלא הפסיק להבהב לנו. החלטנו שאנחנו יוצאים ביציאה הבאה, וכך עשינו. שם, המתינה לנו ניידת משטרה. עצרנו ופתחנו חלון. מסתבר שהרכב שהבהב לנו היה ניידת משטרה. השוטר הגיע אלינו עם אקדח שלוף. שמנו ידיים על הדשבורד של הרכב. השוטר שאל למה ברחנו? הסברנו לו שלא ברחנו ולא הבנו למה הם סימנו לנו עם אורות גבוהים ובגלל זה החלטנו שאנחנו עוצרים. השוטר הסביר לנו שבארה״ב אם רכב משטרתי מסמן לך עם אורות גבוהים את אמורה לעצור במיידי היכן שאת נמצאת ולא להמשיך ליציאה הבאה. הסברנו לשוטר שלא ידענו שזו ניידת משטרה מאחורינו כי האורות של הניידת לא עבדו. כמובן ששום דבר לא שינה את דעתו והוא נתן לנו קנס של $140.
6. כשעשיתי רילוקיישן לארה״ב אמא שלי באה לבקר אותי, באחת הנסיעות עצר אותנו שוטר תנועה שטען שחתכתי אותו בצומת, השוטר בקש רישיונות וביטוח רכב. הלך לניידת וחזר אלי והפעם הוא בקש דרכון. בפעם השלישית הוא חזר עם בחור נוסף על אזרחי. הבחור על האזרחי הציג בפני תג פדרלי ואמר לי שהויזה שלי בדרכון מבוטלת ומה אני עושה בארה״ב. הראתי לו שבדפים הבאים בדרכון יש לי ויזת תייר חדשה. שניהם נרגעו ושיחררו אותנו ללא קנס.
7. כשנהגתי בכביש 66 נסעתי בכביש מהיר ופתאום היה שלט קטן ומוסתר שהמהירות ירדה, האטתי אבל לא מספיק מהר, ניידת שנסעה למולי עשתה פרסה ועצרה אותי. השוטר הגיע ובקש פרטים מזהים. שאל למה רכב של מדינת קליפורניה נמצא במדינת אוקלהומה? ומה אני עושה כאן. הסברתי לו שהתחלתי במדינת אלינוי את כביש 66 ושאני בדרך חזרה לקליפורניה. ואז הוא אמר ״עם הרכב הזה?״ חייכתי ואמרתי שכן. אז הוא אמר: ״אם זה ככה אז אני לא זה שיהרוס לך את הטיול, תשימי לב מעכשיו לשילוט בכביש ושתהיה לך נסיעה טובה״.
8. נהגתי ממדינת קולורדו לניו יורק, במדינת נברסקה עצר אותי שוטר בטענה שזיגזגתי בין הנתיבים. לקח פרטים מזהים ובקש שאני אגש איתו לניידית למסור תביעות אצבע. לבסוף הוא נתן לי קנס של $75.
צורת דיבור והתנהלות
1. קודם כל נימוס ואדיבות! אמריקאים מתים על זה. הם מעריכים כשאומרים להם שמעריכים אותם Appreciate ואומרים להם תודה וסליחה. הם מאוד פוליטיקלי קורקט ומנסים שלא לפגוע בצד השני.
2. אמריקאים מתים על לעמוד בתור. מבחינתם אם יש תור זה אומר שזה שווה את זה. וזו הסיבה שיש תורים ארוכים מחוץ למסעדות, בתי קפה ועוד…
3. הודעות טקסט בארה״ב זה כמו הוואטאפ בישראל. רוב האמריקאים לא משתמשים בוואטסאפ. הוואטסאפ עד כדי כך לא פופולרי בארה״ב שיש לזה פרסומות בטלויזיה כדי שאמריקאים ישתמשו באפליקציה.
4. ואם כבר פרסומות טלויזיה אז הינה עוד משהו שבישראל את לא מכירה. בארה״ב יש פרסומות בטלויזיה לתרופות למחלות שונות. שוק התרופות בארה״ב נמצא בתחרות תמידית מכיוון שביטוח הבריאות בארה״ב הוא פרטי ולא כמו בישראל.
5. יש לך בעיה מסויימת עם נותני שירות? תהיי כעוסה אך מנומסת. במידה ולא אז לא תקבלי שירות כלל ויתנקו לך את הטלפון וייתכן שגם את השירות עצמו. בארה״ב אין דבר כזה לצעוק על נותן שירות כזה או אחר.
עבודה
התחום הזה רחב והוא בוודאי שלא יסתכם בכמה פיסקאות קצרות ואולי אפרט על זה בעתיד בהרחבה. אבל יש כמה דברים ששווה לציין.
1. בארה״ב התפקיד שאליו גייסו אותך זה התפקיד שתעשי ולא גרגיר מעבר לזה. בישראל אנחנו קוראות לזה ״ראש קטן״. בארה״ב זו התרבות עבודה.
2. בארה״ב הזמני עבודה הם הזמנים שהוגדרו לך. משמע, אם סגרו איתך שאת עובדת מ 9 עד 17:00 אז אחרי 17:00 אף אחד לא יפנה אלייך. מהרגע שיצאת מהמשרד יש לך שקט עד ליום המחרת. כנ״ל בסופי שבוע.
3. אחרי שאת מתראיינת למשרה אז את צריכה לשלוח למראיין מייל תודה. תודה על הזמן שהוא הקדיש לך. לפעמים רק על אי שליחת המייל את לא תקבלי את המשרה.
4. סיפור קצר של חבר קרוב. הוא עובד בחברת הייטק והוא היה צריך להכין מצגת. הוא בקש את עזרתה של חברה אמריקאית שהוא הרגיש איתה מספיק בנוח. הוא הראה לה את המצגת ושאל את דעתה. היא עברה דף דף וכל מה שהיא אמרה היה: ״אוקי״, ״בסדר״, ״טוב״. כמובן שהוא לא קיבל את ההערות האלו, הוא הסביר לה שהוא מבקש ביקורת אמיתי וכנה ושהוא יודע שבתור אמריקאית זה לא מנומס לעשות זאת אבל הוא ממש מבקש ממנה להיות כנה ולהביע את דעתה ושהוא מבטיח לא להפגע. היא הייתה קצת נבוכה אבל הסכימה ולאחר שהיא סיימה היא אמרה לו: ״ואווו אף פעם לא העזתי ככה, זה היה מאוד משחרר! תודה לך!״. מיותר לומר שהמצגת הייתה הצלחה מסחררת.
קטנוניים ונתפסים על קטנות
כן, גם בארה״ב יש את האנשים האלו.
1. הפח זבל בארה״ב הם פרטיים ובעלי הבית משלמים על הפח. יום אחד יצאתי עם הכלב לטיול בשכונה (בתים פרטיים), כשאספתי את הקקי של הכלב חיפשתי פח לזרוק את זה (אין פחים ציבוריים בשכונות מגורים בארה״ב). הגראז׳ של אחד הבתים היה פתוח והדייר היה שם וראה אותי זורקת את השקית בפח של השכן שלו, מדובר בסימטה ארוכה מאחורי כל הבתים עם פחי הזבל של כל הדיירים של הרחוב. האמריקאי פנה אלי נרגז ושאל למה זרקתי את השקית בפח של שכן שלו ושזו עבירה על החוק. קודם כל התנצלתי! והסברתי לו שלא ידעתי על החוק הזה (מה שנכון, אבל אי ידיעת החוק לא פותרת מעונש). אחרי שהתנצלתי כמה פעמים המשכתי לדרכי. אז מצד אחד הוא צודק. מצד שני, אני אמורה להסתובב עם שקית מלאה בקקי עד שאני אחזור הביתה? כן. מצד שלישי, אתה לא אמור להגיד תודה שאני אוספת אחרי הכלב שלי ולא משאירה את זה על הדשא מחוץ לבית שלך?! במקרה הזה אנחנו כנראה שנסכים שלא להסכים.
לעומת זאת, טיילתי עם הכלב בשכונת יוקרה בסן פרנסיסיקו, שם הפחים נמצאים ממש בתוך הבתים ואין להם גישה מתוך הרחוב. אז השקית הייתה איתי. למולי התהלך בחור עם כלב, התחלנו לדבר והוא הבין שאני לא גרה שם. אז הוא הציע לקחת את השקית איתו לפח שלו כדי שאני לא אסתובב עם השקית בטיול.
2. נתנאל (האיש שלי) נסע לכתובת חדשה של חברה שגרה ממש מאחורי זוג חברים אחר שלנו. אבל הכניסות עם הרכב ממקומות שונים לגמריי. נתנאל עשה עצירה אצל הזוג חברים שלנו לפני שהוא נסע לכתובת החדשה. כשהוא הגיע לכתובת החדשה המפות של גוגל הטעו אותו ויצא שהוא עשה 3 סיבובים בכיכר של השכונה. לבסוף הוא הגיע לביתה של החברה. לאחר כשעה שוטרים דפקו בדלת ושאלו של מי ה GMC בחוץ. נתנאל אמר שזה שלו, השוטרים סיפרו לו שהם קיבלו שיחות טלפון שהרכב הזה מסתובב בשכונה ״בצורה חשודה״. נתנאל צחק וסיפר לשוטרים מה קרה וגם הראה להם את מפות גוגל והכתובת האחרונות שהוא היה בהן והשוטרים הלכו לדרכם.
מה שאני מנסה לספר ולהסביר בפוסט הזה הוא שאמריקאים הם בסך הכל אנשים נחמדים, נעימים, פשוטים ושחיים ללא דאגות. אין להם מלחמות, הם לא נאבקים על פרנסה, הם כמעט תמיד סוגרים את החודש, ואלו ששורדים עדיין יכולים להרשות לעצמם להחזיק 2 רכבים ולשלם שכירות על בית 3 חדרים.
יש לך עוד סיפורים? שתפי אותי בתגובות 🙂