?מי אני -

זה הסיפור שלי בקצרה (או שלא...)

אז אני רותם, נעים מאוד! אומרים שמי שיזם הוא יזם בנשמה, ואני בהחלט אחת כזו. יש לי פטיש להתחלות חדשות, אני פשוט אוהבת להתחיל דברים מאפס! זו הסיבה שכבר הקמתי יותר מ 3 עסקים (ויש עוד בדרך), ובעברי בתור שכירה, בסטארטאפים, עשיתי תפקידים שבהם הייתי הפונקציה הראשונה בתפקיד ובניתי את התפקיד מאפס.

בשנות העשרה של חיי, אני רוצה להאמין שהייתי כמו רוב הילדים, רק קצת פחות תמימה והרבה יותר חצופה ודעתנית!

בתיכון ועד שנות ה 20 המאוחרות של חיי, חשבתי שכל מה שאני רוצה זה ללכת ב״תלם״: לסיים תיכון עם בגרות מלאה, להתגייס לצבא, לעשות את הטיול הגדול, להרשם ללימודי תואר ראשון ואולי גם שני, למצוא עבודה טובה עם טייטל מפוצץ, להתחתן, להביא ילדים ובעיקרון זהו. חיים בשביל להתפרנס ושיהיה מספיק כסף לגדל את הילדים.

בשנות ה 30 של חיי, הבנתי שכל מה שאני רוצה זה חופש! חופש כלכלי וחופש להתפרנס ממה שאני אוהבת ונהנת לעשות! וטייטלים כאלו ואחרים כבר לא מעניינים אותי. ובכל מקרה, ללכת ב״תלם״ זה אף פעם לא הייתי אני!

אז אלו הן נקודות הגיל של חיי, חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות, בכל גיל אני אכנס קצת יותר לפרטים מלבד ״הכותרת״.

אלו החיים שעיצבו את מי שאני היום. ואני מודה על כך! למדתי המון מכל דבר שקרה לי בחיים לטוב ולפחות טוב.

וכמו שאמא שלי אומרת, ״אם אין אני לי, קדחת לי״.

את גם מוזמנת להרשם לניוזלטר של הבלוג, לעקוב באינסטגרם, בפייסבוק ובלינקדאין. לשלוח לי הודעה למייל ובבלוג.

-בין לבין הייתי ב 21 מדינות בעולם. ובארה״ב הייתי ביותר מ 40 מדינות.

-היו לי יותר מ 5 הונדה סיווק בישראל, ויותר מ 2 הודנה CRV בארה״ב. יש לי פטיש קטן למכוניות ובמיוחד להונדה.

-אני בת יחידה ואין לי אחים/ות.

-אמא מורה בתיכון ואבא מדריך טיולים בארץ ובחו״ל.

-כלבים זה החיים!

-אני חולת דיסני אבל ממש לא נסיכה בעצמי.

-לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, לא עושה סמים ולא פוסלת את מי שכן.

-אני דוברת 3 שפות: עברית, אנגלית וספרדית.

-יש לי חברות (יותר כמו אחיות) הוותיקה ביותר, טל, מגיל 6 וכולן עדיין בחיי, כך שאין ספק שזכיתי. יש חברות שנכנסו לחיי מאוחר יותר ובהחלט הפכו לאחיות לא פחות!

-אנחנו משפחה מרוקאית גדולה ברוך השם! ובזכות ההורים שלנו, כל הבני דודים (נכדים של סבתא שלי) כולנו בקשר כמו אחים!

-עוד המון אנשים בחיי, כולל שתי חברות ילדות, שבאו והלכו כלא היו. גם עליכן אני אומרת תודה. לימדתן אותי חוסן נפשי.

״הם אומרים לך שזה לא הגיל לחלומות.

שהסיכויים נגדך.

שמאוחר מידי, פיספסת את הרכבת.

שאת חיה בסרט.

שאת עלולה לאבד הכול.

הם אומרים לך שמה שלא היית – כבר לא תהיי.

אבל תחלמי.

תחלמי, גם אם הם אומרים.״

נועם חורב/ גם אם הם אומרים

לשיר המלא, לחצי כאן.

.גדלתי באילת

נולדתי בנהריה, לאמא שעלתה בגיל שנה ממרוקו ולאבא שנולד בישראל להורים עולי מרוקו. אבא שלי רצה לקרוא לי רעות, אמא שלי רצתה אלמוג, מפה לשם הם (אמא) החליטו על רותם. עד גיל שנה היינו בעכו. בגיל שנה בדיוק ביום ההולדת שלי, 12 באוגוסט (כן, אני מזל אריה ומספר הגורל שלי בנומרולוגיה הוא 7), עברנו לאילת, אמא שלי קיבלה הצעת עבודה, שבזמנו הייתה מאוד מפתה למורים חדשים. וכך בגיל שנה הגעתי לעיר שבעיניי היא הכי יפה במדינת ישראל!

.גיל 3- ההורים שלי התגרשו

בגיל 3 ההורים שלי התגרשו. ביני לבין עצמי תמיד תהיתי באם נשארה לי איזושהי טראומה מהגירושים. הזיכרון היחיד שיש לי שקשור לנושא זה שאמא שלי עומדת בפרוזדור, אבא שלי יושב על הספה (פרימיטיבי הא? חחח) הם בויכוח ואני רצה ביניהם ובכל פעם מחבקת את הרגל של אמא ואז רצה לחבק את הרגל של אבא. המסקנה שהגעתי אליה היא, שאני חושבת שילדים מחפשים את הדומה להם ולא את השונה. אבל אני רחוקה מלהיות פסיכולוגית! העניין הוא שבתור ילדה אני הייתי היחידה מכל החברות שלי שההורים שלה גרושים. אז לדעתי, אם אכן הייתה לי טראומה אז הייתי מחפשת מקום מפלט עם ילדים שעוברים עליהם דברים דומים בבית. וזה ממש לא קרה! כל החברות שלי באות מבית עם הורים נשואים באושר! וכן, כולם נשואים עד היום (טפו חמסה). מה גם, שמאוד אהבתי את הרעיון שיש לי שתי מתנות ביום הולדת 🙂

.גיל 6- הכרתי את טל

בגיל 6 הכרתי את טל, היא הגיעה לאילת מנתניה בעקבות העבודה של אבא שלה. מסתבר שבנתניה מתקדמים מהר יותר מאילת חחח כי טל כבר ידעה כתב ולא רק דפוס. ביום הראשון של טל בכיתה א’, המורה כתבה על הלוח בדפוס את המילה לחם, ואז המורה שאלה האם יש מישהו בכיתה שיודע כיצד כותבים את המילה לחם בכתב. טל הרימה את היד, ניגשה ללוח וכתבה לחם בכתב. אני יכולה להגיד שבאותו רגע התאהבתי! מגיל 6 (שנת 1991) ועד היום, אנחנו חברות ממש כמו אחיות. והכל הודות לאימהות שלנו שלא ויתרו לנו על החברות הזו (וגם שלהן), גם לאחר שעברתי לבית ספר אחר בגיל 9, הן תמיד דאגו שניפגש ל Play Date לפחות פעם בשבוע. אז אמא, תודה! אני מאמינה שילדים נולדים כדף חלק, בלי שיפוטיות, בלי אמונות קדומות ובלי דרמות. על פניו, סביר להניח שאני וטל לא היינו חברות אם היינו נפגשות בגיל מאוחר יותר. טל היא ילדה טובה שתמיד מקשיבה להורים שלה, ואני מרדנית מלידה. אפילו לא התלבשנו אותו הדבר, טל תמיד לבושה בצבעי פסטל עם פרחים ואני? כל הארון שלי שחור 🙂 טל שקטה ועדינה ואני כולי רוח וצלצולים.

שמעת פעם את המשפט ״תראה לי מי חבריך ואגיד לך מי אתה״? אז אני לא מאמינה בו! וזה מנסיון, עד היום כל האנשים סביבי ממש לא דומים לי, לא חיצונית, לא בהחלטות בחיים, לא בראיית העולם וגם לא בגישה הפוליטית.

טל מתגוררת במושב רגבה ליד נהריה, והיא עוסקת ברפואה סינית. אני ממליצה עליה בחום ולא כי היא חברה שלי 🙂 אינסטגרם.

.גיל 12- בת מצווה. טסתי לטורקיה

אני הייתי ילדה מאוד עצמאית ומאוד דעתנית (את האמת שאני עד היום כזו), לקראת גיל 12 מגיע אירוע הבת מצווה שרוב הבנות מצפות לו בקוצר רוח. גם אני התרגשתי, אבל היו לי תנאים! בקשתי מאמא שלי אירוע של החברות והחברים מהכיתה בלבד! בלי מבוגרים! גם לאמא שלי היה אסור להגיע! היו המון ויכוחים בנושא. בסוף אמא שלי כיבדה את בקשתי ועשתה לי אירוע בבריכה של אחד מבתי המלון באילת. אבל אמא שלי היא אישה חכמה, היא הבינה שאם המבוגרים לא יגיעו אז אני ארגיש פספוס כשאתבגר ולכן היא הזמינה גם את המבוגרים ועשתה אירוע נפרד קטן באותו הערב בלובי של המלון, רק למבוגרים. כמובן שהיום אני מודה לה על כך. בזכות ההחלטה שלה, נהנתי משני העולמות. ולקינוח אבא שלי סידר לנו טיול מאורגן לטורקיה, אני אמא ואבא.

.גיל 16- יום הולדת ומשלחת לרוסיה

קצת לפני יום הולדת 16 עשינו אני והחברות מסיבת פיג’מות אצלי בבית. ישבנו כל הבנות במעגל וכל אחת תיארה את “בחור חלומותיה”. כמה שבועות לאחר מכן הודיעו לנו שבית הספר התיכון שלנו נבחר להוציא משלחת לרוסיה, הנהלת בית הספר החליטה, מועצת התלמידים תסע למשלחת. אני והחברות היינו במועצת התלמידים אז יצאנו למשלחת. רעיון המשלחת היה לקבץ בני נוער מרוב מדינות אירופה לגיבוש ופעילות. ביום השני שלנו ברוסיה, בחדר אוכל נכנס KIM מדנמרק. לירז נתנה לי מרפק ואמרה “יואו רותם! הוא בדיוק עונה לתיאור שלך מהמסיבת פיג’מות״. היא צדקה! ואני לא חיכיתי שניה, ישר הלכתי אליו והצעתי שניפגש בערב…

בתור נערה, Sweet 16 היה ביג דיל וקצת שיגעתי את אמא שלי בנושא. בסוף היא ״התייאשה״ וארגנה לי מסיבת הפתעה בבית של חברה (עם בריכה) וקנתה לי 16 מתנות קטנות ואחת לשנה הבאה.

.גיל 17- טסתי למסע לפולין. הכרתי את נתנאל

המנהלת של התיכון שאלה אותי בראיון לקראת המסע לפולין את השאלה: ״למה אני רוצה לנסוע?״. תשובתי הייתה: ״כי אני לא מאמינה שהשואה באמת קרתה ואני רוצה לראות את זה בעיניים שלי, לא נתפס לי שרצחו 6 מיליון יהודים רק כי הם יהודים״. המנהלת החליטה שאני לא יוצאת למסע לפולין. פניתי למנהלת של תיכון אחר באילת, התיכון שבו אמא שלי לימדה ועשיתי זאת ללא ידיעתה. בקשתי מאותה מנהלת לצאת עם התיכון שלה למסע לפולין. היא חזרה אליי עם תשובה חיובית! ניצחתי את מנהלת התיכון שלי! ואת המערכת! סיפרתי לאמא שלי, היא הייתה נבוכה וביום למחרת ניגשה למנהלת בית הספר שלה והתנצלה על החוצפה שלי. אחרי שבוע, אותה מנהלת תיכון הודיעה לאמא שלי שהיא יוצאת למסע לפולין בתור מורה מלווה. וכך יצא שאת המסע לפולין עשיתי עם אמא שלי ועם טל (אני וטל היינו בתיכונים שונים). בפולין היינו בכל המחנות המזעזעים! אבל את השוק האמיתי קיבלתי ביום האחרון למסע, במחנה טרבלינקה. מי שהייתה שם יודעת, לא נשאר שם זכר לזוועות, הכל ירוק ופורח, על הדם שלנו, היהודים! כשחזרנו לארץ אני נשבעתי שאני אסע למסע לפולין שוב! לא ידעתי מתי זה יקרה ולא ידעתי איך זה יקרה אבל נשבעתי שאני אמצא את הדרך! וזה קרה בגיל 24 (שנת 2010).

את נתנאל הכרתי כשהוא היה בן 16.5 ואני בת 17.5. יצאתי לדייט עם בחור אחר והלכנו לבית של חברים שלו. כשנכנסתי לבית, עברנו לחצר ונתנאל ישב שם, הדליק סיגריה, ותוך כדי סימן לי שלום עם הראש במבט חודר עם עיניים ירוקות. אני נדלקתי באותה השנייה ובכלל שכחתי מהבחור שאיתו הגעתי לשם. אחרי שעה בערך, סימנתי לנתנאל עם הראש שיבוא איתי, והזמנתי אותו לצאת לעיר יחד. לבחור השני אני פשוט נעלמתי. אני ונתנאל יצאנו לתקופה קצרה ואחריה החלטנו להישאר חברים טובים. וכך היה. עד גיל 35 שלי ו 34 של נתנאל.

.גיל 18- הוצאתי רישיון נהיגה. התגייסתי וברחתי

אלדר (בן דודה שלי) קנה לי ולו לכבוד הגיוס טבעת כסף זהה. אלדר גדול ממני בשנה ואנחנו מאוד מחוברים!

עשיתי 5 שיעורי נהיגה על הילוכים והפסקתי. כל הרעיון של הילוכים היה לי מורכב, הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי. במשך 3 חודשים הלכתי לישון עם המחשבה הזו, ואז חזרתי ללמוד. נושא ההילוכים עבר חלק! המוח שלי לימד את הגוף שלי תוך כדי שינה (מחשבה יוצרת מציאות?!). אחרי 29 שיעורים עברתי טסט ראשון בדיוק יום לפני הגיוס.

למחרת נסעתי לבקו״ם להתגייס. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות חיילת מצטיינת (רמז, זה לא קרה). הגעתי לבקו״ם ושלחו אותי לקורס מכי״ם. ככל שעברו הימים הבנתי שאני לא מעוניינת באחריות הזו של להיות מפקדת. פניתי לכל המפקדות וניסיתי להבין איך אני יוצאת מהקורס. אף אחת לא הקשיבה לי. אז בחרתי גישה אחרת. התחלתי לסרב פקודות ונשארתי באוהל כל היום. חשוב לי להבהיר, אני ממש לא מעודדת לסרב פקודות בצבא! כל הפקודת שסירבתי השפיעו רק עליי! לא הסכמתי שזה ישפיע על חיילות אחרות, משמע, אני מעולם לא סירבתי פקודה על משמרות שהיו לשמירה, מטבח, שירותים ועוד. אני לא הסכמתי לפגוע בחיילות בצוות! אחרי כמה שבועות של סירובי פקודה, הבהירו לי שאם אני אמשיך כך אז יוציאו אותי מהצבא על פרופיל 21 נפשי. נלחצתי ממש, שמעתי על כמה חיילים שיצאו על 21 נפשי ובעקבות כך, לקחו להם את הרשיון נהיגה כי הם לא היו כשירים. אני עבדתי קשה על הרשיון שלי! אז בשבועות הבאים אני הייתי חיילת מצטיינת! השבועות עברו ולצערי 3 חיילים שהכרתי מאילת נהרגו בפעילות מבצעית. וגם חיילת שהכרתי התאבדה. הכל ביחד הביא אותי להבנה שבתור מפקדת אני אחראית לחיי אדם, לחיילות שלי. ולא הייתי מוכנה לשאת את זה. אז פשוט קמתי, ארזתי את הדברים שלי, יצאתי מהבסיס ונסעתי הביתה, לאילת. נפקדות קראו לזה בזמנו. אחרי 3 שבועות באילת, בשעה 2 לפנות בוקר, הגיעו אליי הביתה הסמ״פ, המ״מ והמשקי״ת ת״ש. הן נסעו 5 שעות לאילת כדי לקחת אותי חזרה לבסיס. אמא שלי (המלכה!) אמרה שהן יכולות לקחת אותי בבוקר, היא לא מוכנה שנסע בלילה. בסוף כולן ישנו אצלי בסלון על מזרנים. בבוקר אני הודעתי להן שאני חוזרת לבסיס רק אם אני הולכת למשפט ומשם לכלא צבאי (זו הייתה הדרך היחידה שלי לצאת מהקורס מכי״ם). אחרי שיחת טלפון עם מפקד הבסיס הוחלט שאני חוזרת לבסיס למשפט צבאי. הגעתי לבסיס ועליתי למשפט, התוצאה: 28 ימי מחבוש (כלא צבאי).

.גיל 19- כלא צבאי, השתחררתי וטסתי להונגריה

לאחר המשפט הצבאי, קיבלתי 28 יום מחבוש. מתוכם העברתי 7 ימים בריתוק בבסיס מכיוון שלא היה מקום בכלא. ביום ה 8 הגעתי לכלא נשים. כלא צבאי זה לא נווה תרצה. ואני מודה שהיה לי שם די נחמד. שם, בכלא הכרתי את ד’, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני נמשכת לאישה. אני מודה שתמיד אמרתי לעצמי שיום יגיע ואני אנסה גם את זה (להיות עם אישה), אבל לא חשבתי שזה יהיה בכלא צבאי. הסיפור עם ד’ נמשך חודש ונגמר, הבנתי שאחרי הכל אני נמשכת יותר לגברים ולחלוטין רואה את חיי עם גבר. ביום ה 3 בכלא, התקשרתי לאמא שלי, היא הודיעה לי שהיא טסה לחו״ל ל 5 ימים. וכשהגבתי ב: ״מה את רצינית?!״. היא אמרה: ״את בכלא, אני יודעת ששומרים עליך ושאין לי מה לדאוג, אסור לי לבקר אותך, אז החלטתי לטוס״. אמרתי לה: ״וואלה, מגיע לך! תהני!״. ביום ה 7 בכלא לקחו אותי למשרד כוח אדם כדי לדון בעתיד שלי בצה״ל. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בצבא. לבסוף בחרתי לקחת קורס נהיגת האמרים. ביום ה 12 בכלא, מסדר בוקר, הקריאו את השם שלי להשתחרר. מאוד הופתעתי, כי יש לי עוד ימים לרצות, לא שאלתי שאלות, ושיחררו אותי. כשסיימתי את הקורס נהיגה מעל 15 טון, הציבו אותי ברמאללה, הייתי חדר צמוד ללוחמים. אחרי חודש וחצי שם, היה לי קשה נפשית ונשברתי, ביטלתי את החתימה של אמא שלי, אני בת יחידה ורמת הסיכון שם זה א׳ פלוס. ואז הוצבתי בעובדה, כ 40 דקות מאילת, מהבית. הגעתי לבסיס ולא קרה כלום ולא עשו איתי כלום. לא היה לי צוות, לא היו לי מפקדים. אני חושבת שבכלל לא ידעו שאני שם. הבנתי שאני מבזבזת את הזמן שלי, שצה״ל הוא לא לכל אחד/ת וזה בסדר. אחרי 9 חודשים בלבד בצה״ל, השתחררתי. ולא, לא נגעו לי ברישיון נהיגה למזלי. חשוב לי לציין, שאני מעריצה ומצדיעה לכל חיילי וחיילות צה״ל בכל תפקיד שהם והן נמצאים ונמצאות בו! ואין בסיפור שלי עידוד לא להתגייס, בטח במדינה כמו שלנו! פשוט לי זה לא התאים. בדיעבד, אם הייתי יושבת על המנילה והצו ראשון שלי כמו שצריך אז אני מניחה שהייתי הולכת ליחידת עוקץ. אין בי חרטה, כל דבר קורה מסיבה מסוימת ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

אחרי השחרור טסתי להונגריה יחד עם אמא שלי, טל ואמא שלה. טיול בנות שכזה 🙂

גיל 21- ניסיתי את מזלי באנגליה ובצרפת. בקשתי מאמא שתביא לי אח או אחות

לאנגליה טסנו אני אלדר (בן דודה שלי) ובן הזוג שלו בזמנו. הגענו ללונדון, שכרנו דירה והתחלנו לעבוד במכירה של ציורי שמן. מכירות זה לא הצד החזק שלי, ובטח שלא למכור דברים שאני לא מאמינה בהם או מתחברת אליהם. אחרי חודשיים בלונדון החלטנו לחזור לארץ.

חצי שנה לאחר מכן, אני טסתי לצרפת למישהי שהכרתי באילת והייתה חייה על הקו של פריז-אילת. גם בצרפת לא ממש הלך לי. והשפה הזרה בוודאי שלא הועילה לזה ולאחר חודשיים בפריז חזרתי לארץ. כשחזרתי מצרפת הגשתי את הבקשה הראשונה שלי לויזת תייר לארה״ב.

כשחזרתי, באתי לאמא שלי, ובקשתי ממנה (בשיא חוצפתי) שתביא לי אח/ות. היא צחקה! בדיעבד גם אני צוחקת על זה. אבל המסקנה שהגעתי אליה היא שאף פעם לא היה חסר לי אח/ות בחיים. אמא שלי דאגה שהבית שלנו תמיד יהיה מלא במשפחה וחברים ולכן יצא שביקשתי אח/ות פעם ראשונה בחיי בגיל 21. (אבל שוב, אני רחוקה מלהיות פסיכולוגית).

.גיל 22- הפעם הראשונה וגם היחידה שהייתי שיכורה

ביום הולדת 22 שלי, עשו לי מסיבת הפתעה בפאב באילת עם החברים הקרובים וגם פחות קרובים. נתנאל גם היה שם והתחנן שאני אשתה אלכוהול פעם ראשונה בחיים שלי (למה זו פעם ראשונה? כי כל משקה שניסיתי לא היה לי טעים). נתנאל טען שהוא נתן לי לשתות בד אפל, בדיעבד, אני יודעת שזה היה ג’ק דניאלס… 12 דקות אחרי ששתיתי כבר דיברתי לקירות. או יותר נכון לומר, הלוואי והייתי מדברת לקירות אז לא הייתי פוגעת באנשים. אני קמתי לכל אדם שהכרתי בפאב ופשוט אמרתי לו/ה בפנים את כל מה שאני באמת חושבת עליו/ה. זה היה נורא! פגעתי בהרבה אנשים שם. כשחברות שלי קלטו את זה, זה כבר היה מאוחר מדי והמעשה נעשה. הן הוציאו אותי מהפאב. אחרי שעתיים עברה לי הסטלה כלא הייתה וקלטתי מה עשיתי. מכיוון שאני כנה מטבעי אז לא כל כך התחרטתי על הנאמר אבל כן הצטערתי על הדרך שבה יצאו הדברים מהפה שלי. חזרתי לפאב והתנצלתי בפני כל אחד ואחת שבהם השתלכתי. חלק צחקו והמשיכו הלאה, חלק אני מניחה שלא סולחים לי עד היום.

הלקח בסיפור הזה, לא לשתות יותר אלכוהול! 🙂

.גיל 23- טסתי לדרום אמריקה

אומנם קצת באיחור, הרי השתחררתי מהצבא בגיל 19. ולקח לי קצת זמן להבין שאני רוצה לטייל והייתי צריכה לחסוך כסף. לצערי עבדתי במקום שבו לא שילמו לי משכורת במשך חודשיים. בעל הבית כל הזמן התחנן שאני אשאר לעבוד בטענות כאלו ואחרת ואני בתמימותי ריחמתי עליו ונשארתי. 12 אלף ש״ח ירדו לי מהתקציב לטיול. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי וטסתי לארגנטינה. בתקופה הזו היה את מבצע עופרת יצוקה בארץ ונתנאל (לוחם בגולני) היה בעזה, מאוד דאגתי. בשיחת הטלפון שלנו לפני כניסתו לעזה, שיתפתי אותו שאני שוקלת לא לנסוע לטיול. נתנאל לא הסכים לזה ואמר לי שאני חייבת לנסוע ולהנות כמה שאפשר! וכך עשיתי. בעיירה ברילוצ’ה, הייתי בלחץ וגם מאוד פחדתי. הייתי לבד. הרגשתי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה לחזור לישראל. נכנסתי לבית קפה עם גישה למחשבים ואינטרנט, התחברתי לסקייפ (כן, זה היה להיט בשנת 2009), למזלי, טל הייתה מחוברת. שיתפתי אותה בכל החששות שלי. והיא הייתה שם לעודד אותי, ולגרום לי להאמין בעצמי שוב ושאין שום סיבה שאני אפסיד את הטיול הזה! במשך חודשיים טיילתי לבד ועם כולם בארגנטינה, צ’ילה וברזיל. לקראת סוף הטיול, כשנגמר לי הכסף, הבנתי שאני ממש זקוקה לשגרה. וחזרתי לארץ.

גיל 24- עזבתי את אילת לצפון, התחלתי ללמוד לתואר ראשון. נסעתי למסע לפולין בפעם השנייה

כשחזרתי מדרום אמריקה הייתי כל כך זקוקה לשגרה שהכנסתי את עצמי לקורס טלרים בבנק. אחרי שבועיים פרשתי והבנתי שאני רוצה להתחיל ללמוד תואר ראשון שיעניין אותי ושאני לא אשתעמם ללמוד אותו. מצאתי את מכללת עמק הירדן בכנרת, הם קיבלו אותי ללא פסיכומטרי (אני נגד פסיכומטרי, כל מה שזה מלמד אותך זה לשנן). השנה הראשונה הייתה על תנאי, הייתי אמורה לעמוד בממוצע ציונים 75 ומעלה. ערב אחד בחדשות התראיינה עורכת דין שהתאהבה באסיר פלילי. באותו השבוע היה לנו סיור באחד בתי הכלא בארץ מטעם הלימודים. לאחר הסיור בכלא הבנתי שאני לא ממשיכה את הלימודים. כי בסוף אני אתאהב בבחור הלא נכון בדיוק כמו עו”ד בחדשות וזה לא מגיע לאמא שלי, אז פרשתי מהלימודים. אגב, את שנה א׳ סיימתי עם ממוצע ציונים של 75.2 והתקבלתי לשנה ב׳, אך פרשתי בכל זאת.

במהלך הלימודים נרשמתי למלגה מטעם ״נפש יהודי״, לימודי יהדות מזוית בריאה (לדעתי). המלגה הוציאה מסע לפולין מטעמה. ישר קפצתי על ההזדמנות! וכך נסעתי למסע לפולין בפעם השנייה ועמדתי בהבטחה שלי! מאז ועד היום, בזכות המלגה הזו, אני החלטתי שאני שומרת את השבת האחרונה של כל שנה יהודית כי ככה מרגיש לי.

גיל 25- עברתי לתל אביב, פרשתי מהתואר והתחלתי ללמוד הנדסאית מכונות

אחרי שפרשתי מהתואר הראשון החלטתי שאני הולכת ללמוד משהו אחר לחלוטין, עברתי לתל אביב ונרשמתי ללימודי הנדסאית מכונות (הייתי הבת היחידה בכיתה). למה בחרתי בלימודים האלו? כי היה לי חלום (אולי הוא עדיין קצת קיים) לפתוח מוסך לרכבי שטח. הרי בזכות אבא שלי אני גדלתי על ג’יפ סופה.

בחור שיצאתי איתו בעבר חזר לחיי, כשראיתי איפה הוא גר- במושב. אמרתי לעצמי, זה הסגנון חיים שאני מחפשת. ועזבתי את תל אביב למושבים בסביבה.

גיל 26- עזבתי את העיר הגדולה לטובת המושבים מסביב לה והתחלתי את הקריירה שלי באדמיניסטרציה. והצטרף אלי עוד כלב

אחרי שנת הלימודים הראשונה (מתוך 3) הבנתי בזכות ביקור קצר אצל האקס, שתל אביב חונקת אותי ואני צריכה מרחב. התחלתי לחפש דירה במושבים מסביב למרכז והגעתי למושב גבעתי (בין אשקלון לאשדוד). כאן כבר התחלתי לחפש עבודה ״רצינית״, שלחתי מאות קורות חיים לכל מיני משרות. בסוף התקבלתי לעבודה כמזכירה בחברה ממשלתית וזה היה לעבוד בכלוב של זהב.

לפיני (הכלב הראשון שלי, פינצ׳ר, אני לא בחרתי לו את השם) הצטרף בוף, לברדור מהמם בן 8 ההורים הקודמים שלו עישנו לא מעט ולכן קראו לו בוף.

גיל 27- נפרדתי מהכלב הראשון שלי, טבעת יקרה לליבי הלכה לאיבוד, אלדר עזב לארה״ב והכרתי את יעל מ

שנה שלישית ואחרונה ללימודי הנדסאית מכונות.

עברתי לגור במושב גינתון, ליד נתב״ג, ובשבוע הראשון למעבר פיני, הכלב הראשון שלי הלך לאיבוד. במשך שבוע שלם ישנתי בסלון עם דלת פתוחה מספיק ובתקווה שהוא יחזור. זה לא קרה. קערת האוכל שלו נשארה מלאה במטבח במשך שנה.

לפני הגיוס שלי אלדר (בן דודה שלי) קנה לי ולעצמו את אותה הטבעת. כמו ״קעקוע״ משותף. אני ממש לא אחת של תכשיטים, הטבעת הזו הייתה לי על היד במשך 10 שנים! בשבוע השני למעבר הדירה הטבעת הזו הלכה לי לאיבוד. בנוסף על כל זה, אלדר הודיע לי שהוא עוזב לניו יורק, ארה״ב. הייתי שבורה!

בתוך כל זה, הגיעה למשרד עובדת חדשה, יעל מ. נכנסה למשרד בלבוש מחויט ורחוק מאוד משאר הבנות במשרד. הבנות במשרד לא התרשמו מיעל, אבל אני לא התייחסתי לדעות שלהן. עשיתי ליעל חפיפה לתפקיד במשך שבועיים, במהלכן הכרנו והתקרבנו, גיליתי שהיא אזרחית אמריקאית (וגם ישראלית), וכש״חגגנו״ חודש להיכרות שלנו אני שאלתי אותה האם היא מוכנה להתחתן איתי? (בשביל האזרחות האמריקאית). היא צחקה ואמרה שיש לה חברת ילדות שעומדת בתור לפני. ומכאן (2011) ועד היום אנחנו אחיות בנפש! בכל יום היא מלמדת אותי משהו חדש על החיים או על פוליטיקה (בעיקר פוליטיקה) ואין יום שאני לא מוקירה תודה על זה שהיא חלק מחיי!

גיל 28- טסתי להודו וקיבלתי השראה לעסק הראשון שלי. החלטתי לפרוש מהלימודים וטסתי לטנזניה

סיימתי את כל 3 השנים של הלימודים להנדסאית מכונות וגם סיימתי (בקושי) את הפרוייקט גמר. נשאר לי מבחן אחד אחרון להשלים, אחרי שנכשלתי בו כבר פעמיים ובקשתי מועד ג׳ שגם בו נכשלתי. החלטתי שאני פורשת מהלימודים.

חודש אחרי יום הולדת 28 שלי, טסתי עם חברה (לשעבר) להודו לחודש. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במזרח. תכננתי את הטיול לפרטי פרטים והכל הוזמן מראש: 3 רכבות לילה, 11 טיסות פנים, לינה, נהג פרטי ל 7 ימים, אטרקציות, מעבורות ועוד. זה היה מרתון. ומי שהיתה בהודו יודעת שמאוד קשה להכניס את הודו ללוח זמנים. אבל לא אצלי. כל הטיול היה מתוקתק ומתוכנן לדקה. הייתי ב 13 יעדים בהודו.

כשחזרתי לארץ הבנתי שיש לי מתנה. יכולת תכנון מטורפת! ועוד ליעד מורכב שמעולם לא הייתי בו- הודו.

וכך נולד העסק הראשון שלי, תכנון טיולים בהתאמה אישית. אבל הייתי צריכה שם לעסק וללמוד על ניהול עסק וכל המשתמע מזה… אז בינתיים התאמנתי בתכנון טיולים לעצמי, למשפחה ולחברים.

הטיול הבא שתכננתי היה לטנזניה לשבועיים. ספארי שטח ובסופו 5 ימי נופש בזנזיבר. וגם כאן, הכל התנהל לפי התוכנית. והיה לי טיול חלומי ומלא בטבע אינסופי!

גיל 29- עברתי הטרדה מינית בעבודה. התפטרתי. טסתי לארה״ב בפעם הראשונה בחיי! הטבעת שלי ״חזרה״ אליי. אמא שלי עזבה את אילת אחרי 28 שנים וגם טל עזבה את אילת. עבודה חדשה

היום אני יכולה להגיד שהשנה הזו הייתה שנה מטורפת! אחרי יותר מ 3 שנים שעבדתי בחברה ממשלתית, הרגשתי שאני עובדת בכלוב של זהב. התפוטרתי והחלטתי שזה הזמן שלי לטוס לארה״ב בפעם הראשנה! אז הגשתי בקשה שנייה לויזת תייר לארה״ב. נסעתי לניו יורק לבקר את אלדר (בן דודה שלי) אחרי שלא ראיתי אותו שנתיים! בניו יורק, קיבלתי השראה לשם של העסק הראשון שלי- Moments תכנון טיולים בהתאמה אישית.

אמא שלי עזבה את אילת אחרי 28 שנים לנהריה וגם טל וההורים שלה עזבו את אילת לרמת גן חודש לאחר מכן.

התקבלתי לעבודה חדשה, מנהלת משרד בחברת סטארט אפ, והשכר שלי עלה ב 3000 ש”ח.

גיל 30- יום הולדת בספרד, ארה״ב בפעם השנייה, פתיחת עסק ראשון. נתנאל עזב לארה״ב

את יום הולדת 30 חגגתי בטיול לספרד עם אמא שלי. עוד תכנון טיול יצא לפועל ללא תקלות. 3 חודשים אחרי שחזרתי מספרד, הגשתי בקשה שלישית לויזת תייר לארה״ב וטסתי בפעם השנייה לארה”ב, ניו יורק והפעם סבתא שלי הצטרפה!

חזרתי מארה״ב, ופתחתי את העסק הראשון שלי.

נרשמתי ללימודי יזמות עסקית וגם לימודי משאבי אנוש הפעם כן סיימתי את שני הקורסים במלואם וקיבלתי את שתי התעודות. תמיד ידעתי, שכשאני רוצה משהו אני יכולה לשבת על התחת וללמוד.

נתנאל הודיע לי שהוא עוזב לארה״ב.

גיל 31- השלמתי את התואר הראשון שלי. עשיתי קעקוע. מעיין עזבה לארה״ב. דרום אמריקה בפעם השנייה וארה״ב בפעם השלישית

אם קראת את הסיפור של גיל 25 אז את יודעת שפרשתי מהתואר שלא מתוך חוסר עניין בתוכן הנלמד. אז אחרי כמעט 7 שנים מחוץ לאקדמיה החלטתי לחזור ללמוד ולסיים את התואר שלי בקרימינולוגיה. הרגשתי שאני מספיק בוגרת כדי להתמודד עם הפיתוי של להתאהב באסיר וכבר לא באמת רציתי להיכנס לתחום הקרימינולוגיה מבחינה מקצועית.

אלדר הגיע לארץ לביקור והחלטנו לעשות קעקוע משותף. מפת העולם. אני על רגל שמאל בחלק התחתון ואלדר…נשאיר את המיקום בסוד.

מעיין, בת דודה שלי ושל אלדר הודיעה לנו שהיא עוזבת לארה״ב.

טסתי בפעם השנייה לטיול בדרום אמריקה, והפעם עשיתי זאת עם יעל מ. בסוף הטיול טסתי לארה”ב בפעם השלישית .

גיל 32- טסתי לאיטליה. התפטרתי. טסתי לרומניה. עבודה חדשה

טסתי לאיטליה עם יעל מ. כשחזרתי לארץ, נסגרה עסקה למכירת הסטארטאפ שעבדתי בו לחברת הייטק בינלאומית ואני פחות בעניין של ארגונים גדולים אחרי מה שעברתי בחברה הממשלתית שעבדתי בה. אז התפטרתי.

טסתי לרומניה. כשחזרתי, התקבלתי לעבודה חדשה, מנהלת משרד ורווחת עובדים בחברת סטארטאפ עם תוספת של 4000 ש״ח לשכר הקודם שלי.

גיל 33- נפרדתי מהכלב שלי. ארה״ב בפעם הרביעית. למדתי אילוף כלבים. פיטרו אותי בפעם הראשונה בחיי. סיימתי את התואר הראשון. אמצתי כלב חדש ועברתי לצפון. טסתי למרוקו

בוף היה כבר בן 14 ובתור לברדור גזעי זה גיל מכובד ביותר. לצערי הרגליים האחוריות שלו השתתקו לחלוטין ביום אחד. ואם יש משהו שאני נשבעתי בכל פעם שאימצתי כלב זה שהוא לא יסבול! לקחתי אותו לוטרינר וגם הוא אמר שאין מה לעשות, בכאב גדול מאוד והרבה בכי נפרדתי ממנו, לקחתי אותו חזרה לבית ושכן שלי עזר לי לקבור אותו בשדות של המושב. זו אחת ההחלטות הקשות שעשיתי בחיי! זה קרה ביום ההולדת העברי שלי. כשבועיים לאחר מכן עליתי על מטוס לארה״ב בפעם הרביעית, הפעם לחוף המערבי. זה היה הבריחה מהמציאות שהייתי צריכה אחרי האובדן של בוף. כשחזרתי לארץ הבנתי שלא באמת התגברתי על הקושי, אלא רק ברחתי ממנו באופן זמני. אחרי 4 חודשים של דיכאון, החלטתי שהתרפיה שלי תהיה ללמוד אילוף כלבים. 6 חודשים של לימודים יחסית אינטנסיביים אך מספקים ביותר!

במהלך הלימודים המנהל שלי בסטארטאפ הודיע לי שאני מפוטרת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפיטרו אותי. אין ספק שזו הייתה הסטירה השנייה של השנה הזאת. אבל אני מאמינה שגם לדברים שליליים בחיים יש בסוף סיבה חיובית. אחרי הפיטורים הבנתי שאני סיימתי עם מרכז הארץ. והגיע הזמן שלי להתחיל משהו חדש. עזבתי את המרכז לצפון, לעמק יזרעאל. לפני שעזבתי סיימתי את התואר הראשון שלי ואימצתי כלב חדש, אמג׳י, שגם לו יש סיפור בפני עצמו.

חודש אחרי שעברתי צפונה, טסתי עם חלק מבני המשפחה המורחבת למרוקו עם סבתא שלי. זו חוויה של פעם בחיים לנסוע עם סבתא שלך ואחותה למחוזות ילדותן, להבין מהיכן הן באו. זה באמת היה חלום וכבוד לחוות את כל זה עם סבתא שלי ואחותה! אני בהודיה על ההזדמנות שניתנה לי!

גיל 34- פתיחת העסק השני שלי וסגירתו. פתיחת העסק השלישי שלי. למדתי על שוק ההון. נתנאל הגיע לארץ לביקור אחרי 4 שנים. הגשתי בקשה לאזרחות פורטוגלית

אחרי הפיטורים שלי, והמעבר לצפון, החלטתי שאני לוקחת זמן לעצמי. זמן רותם. זמן כדי ללמוד ולהתפתח בתחומי העניין החדשים שלי: אילוף כלבים ושוק ההון. במקביל, הספקתי לפתוח ולסגור את העסק השני שלי, אילוף כלבים. והעסק הראשון שלי התחיל לצבור תאוצה.

מתוך הפסק זמן הזה והלבד, התחלתי לחשוב על העסק השלישי שלי, Simple Office. אחרי יותר מ 7 שנים של ניהול משרדים בחברות סטארטאפ והמון פידבקים חיוביים על העבודה שלי, הבנתי שיש לי משהו טוב בידיים והפכתי את זה לעסק.

אחרי יותר מ 4 שנים שנתנאל היה בארה״ב, הוא הגיע לארץ לבקר בפעם הראשונה יחד עם זוגתו דאז. נסעתי לאילת ויצאנו לבר של חבר טוב שלנו לחגוג! זה היה כאילו הוא לא עזב מעולם!

בת דודה שלי, ירדן, ואני הגשנו בקשה לאזרחות פורטוגלית. עשינו זאת לגמריי לבד וללא עו״ד.

גיל 35- עבודה חדשה. נתנאל בא לבקר בארץ. ארה״ב בפעם החמישית. קיבלתי שתי החלטות משמעותיות

התקבלתי לעבודה חדשה, מנהלת רכש בחברת סטארטאפ, במשרה חלקית ובמודל היברידי. לפני שהתקבלתי לעבודה הזו, היה לי ראיון למשרת החלומות שלי, ולא התקבלתי.

נתנאל הגיע לארץ והפעם קרה משהו שלא ציפיתי לו. היה מעורב בזה המון אלכוהול (מהצד שלו) והמון בלבול מהצד שלי… כשהוא חזר לארה״ב אני הבנתי שהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי. והחלטתי שאני נוסעת אליו, לארה״ב כדי להבין מה קורה איתי, איתנו. לארץ חזרתי עם לב שבור. אבל שוב, אני מאמינה שמכל דבר שלילי ניתן למצוא את הדבר החיובי.

אז אחרי מה שהיה עם נתנאל ואחרי הביקור החמישי שלי בארה״ב, קיבלתי שתי החלטות מאוד משמעותיות: הראשונה, לעשות הקפאת ביציות/שימור פוריות. השנייה, רילוקיישן לארה״ב. והיום אני באמת מאמינה שאין דבר כזה מאוחר מידי! אני מאוד אוהבת את ישראל! אבל מבחינתי מיציתי את הזמן שלי בישראל, נכון לכרגע, הרי אין לדעת מה החיים יביאו איתם.

גיל 36- יעל מ. עזבה לארה״ב. הקפאת ביציות. התפטרתי. אני עוזבת לארה״ב. סגרתי את העסק הראשון שלי

יעל מ. הודיעה לי שהיא עוזבת לארה״ב. 3 חודשים לאחר מכן היא כבר הייתה על המטוס.

עשיתי את התהליך של שימור פוריות/הקפאת ביציות.

סיפרתי לאמא שלי שאני עושה רילוקיישן לארה״ב. היה קשה, אני בת יחידה ויש לזה מחיר. בסוף היא נתנה לי את ברכת הדרך! החברים והבני דודים, כולם, פרגנו ואמרו: ״הגיע הזמן!״. כשסיפרתי לסבתא שלי (בת 80! פלוס) אז היא הלכה לחדר, חזרה עם $100 ואמרה לי ״עזבי, אל תחזרי! כל פעם שאת בארה״ב את פורחת, מגיע לך!״. כן, יש לי את הסבתא הכי אדירה עליי אדמות! בריאות אמן!!!

אני הודעתי בעבודה חודשיים מראש על העזיבה שלי, כולם פרגנו ותמכו. ואפילו המשיכו להעסיק אותי במשך חודשיים שכבר הייתי בארה”ב כי הם לא מצאו לי מחליפה.

תקופת הקוביד עשתה לי טוב, אני לא אשקר, אבל לפעמים צריך לדעת מתי לשים סוף לדברים ומתי להפרד. ולכן, סגרתי את העסק הראשון שלי.

גיל 37- שנה ראשונה בארה״ב, $5,500 הלכו לפח. עשיתי קוסט טו קוסט פעמיים. עבודה חדשה. הכרתי את ליאת, נטאשה ויעל ש. גרתי בקליפורניה. פתחתי את העסק השלישי שלי מחדש בארה״ב. אמא שלי הגיעה לבקר! קיבלתי את הדרכון הפורטוגלי. התפטרתי ויצאתי שוב לדרך חדשה. התחלתי לכתוב את הבלוג הזה

חלק א׳, כל ההתחלות הן קשות– לחצי כאן להמשך קריאה.

חלק ב׳, קוסט טו קוסט פעמיים– לחצי כאן להמשך קריאה.

חלק ג׳, מגורים בקליפורניה– לחצי כאן להמשך קריאה.

חלק ד׳, התחלה חדשה– לחצי כאן להמשך קריאה.

גיל 38- שנה שנייה בארה״ב, טיול עם אמא. זוגיות עם נתנאל ומעבר לקולורדו. ה 7 באוקטובר, נתנאל במילואים. עבודה חדשה. התפטרתי, שוב מילואים, שוב עבודה חדשה. אנחנו מאורסים. חתונה של יעל ש. טיול בנות ביוטה

חלק א׳, מדינות וושינגטון ואורוגון– לחצי כאן להמשך קריאה.

חלק ב׳, החיים האמיתיים– לחצי כאן להמשך קריאה.

חלק ג׳, האור בקצה המנהרה– לחצי כאן להמשך קריאה.

.גיל 39- שנה שלישית בארה״ב

בקרוב…